מרחב מוגן

פוסט שכתבתי בשבוע שעבר, בזמן הטילים על איזור הדרום:

אנו מוצאים את עצמנו שוב בתסריט האזעקות והריצות למרחבים המוגנים. שוב אנו נבהלים מצליל משב הרוח ומקולות האזעקות המוקלטות המשודרים במהדורת החדשות בחוסר רגישות משווע.

שוב מריצים בראש איפה הכי בטוח לעצור ולהשתטח על הכביש בכל רגע בנסיעה, שוב יושבים ומחכים לאזעקה הבאה, שוב מרעננים את דפי אתרי החדשות אחרי כל אזעקה.

אנו כבר מבדילים בין קולות היירוט של כיפת ברזל לבין רקטות שנופלות.

אנו מתמודדים עם החרדות שלנו, החרדות של ילדינו, החרדות של הקרובים והחברים שמתקשרים לבדוק שהכל בסדר.

הילדים סגורים כל היום בבית, אין בתי ספר, אין גנים, אסור ללכת לפארק או לרכב על אפניים, הרחובות ריקים מאדם – נראה כאילו הפסקנו לחיות.

ואני – אני הפסקתי לחיות ל-10 הדקות המפחידות ביותר בחיי. ליבי נדם באותם רגעים שקולות האזעקה הדהדו בעודנו באוטו עם תינוקת קטנטנה בת ארבעה חודשים, בעלי במהירות עוצר בחניון צדדי בעודי משחררת את רעותי מהסל-קל, הוא פותח את הדלת שלה ואני מוסרת לו אותה כאילו אני זורקת כדור אש מידי, הוא מניח אותה על הכביש הקר ונשכב מעליה, היא צורחת ובוכה, אני לוקחת את השמיכה שלה ונשכבת על הצד לידה, האזעקה מחרישת אזניים ואנחנו שרים לה בלחש ובקול חנוק שיר מרגיע, אנחנו שומעים פיצוצי יירוט ולאחר עשר דקות אימתיות אנו קמים, אני מערסלת את התינוקת הכי רכה וזכה בעולם, שעיניה אדומות ונפוחות מבכי, נותנת מוצץ, היא נרגעת ואנו ממשיכים בנסיעה בשקט, בבכי חרישי.

אי אפשר להתחמק מהמציאות הזאת.

אני מאחלת לכולנו חזרה מהירה לשגרה שקטה.